אליהו טסלר (1965-1901), "משורר של משוררים", היה חבר בקבוצת המשוררים המודרניסטיים מיסודו של אברהם שלונסקי, ומן המרחיקים לכת במיצוי כמה תכונות של הפואטיקה הקבוצתית המשותפת להם, בייחוד עקרון האיזון של הריגוש באמצעות שלמות צורנית מבריקה והפעלת פעלולי שנינה (wit): כפל משמעות, משחקי מילים, התכתבות מחוכמת עם מסורות הלשון והתרבות באמצעות הציטט והרמז. שיריו האופייניים (כמה מנייני שיר בלבד) היו מונומנטליים, מושלמים ו"הרמטיים", כלומר סגורים בתוך החוקיות האסתטית של עצמם, לא נוחים לקליטה לקורא חסר הסבלנות והידע. משום כך נותר טסלר כמעט לא ידוע לקהל הרחב. לאה גולדברג, לעומת זאת, אמרה עליו שהוא "זורע מילים כבדות על אדמה צחיחה, ובאורח פלא עולים וצומחים מתוכה פרחי נוי מופלאים". הקבוצה המודרניסטית כולה הועמדה לפני דילמות תרבותיות ופואטיות חמורות בשנות הארבעים של המאה שעברה, בזמן שמלחמת העולם, השואה, המאבק בארץ ישראל ומלחמת העצמאות העמידו בספק את הרלוונטיות התרבותית של הפואטיקה שלה ותבעו מן המשוררים השתנות והתחדשות. כמי שדבק בפואטיקה זו באורח המסקני ביותר, הועמד טסלר לפני אתגר חמור במיוחד. במסה חלוצית - היסטורית ופרשנית כאחת - עוקב דן מירון אחר התפתחותו של טסלר המשורר, "פותח" את שיריו "הקשים" וקורא אותם קריאה פרשנית מפורטת ומסביר את המשבר שנקלע אליו. בתוך כך הוא זורע אור על המודרניזם הארץ ישראלי בכללו, על עלייתו ועל שקיעתו. המסה פותחת לפני הקורא את עולמו של משורר ייחודי ובה-בעת היא גם מעמידה פרק (שלא נכתב עד כה) בתולדות השירה העברית המודרנית. - כריכה אחורית