פריחת השירה העברית בספרד היא תופעה מדהימה על פי כל קנה מידה. היהודים בחצי האי האיברי היו מיעוט שהופלה לרעה גם בתקופות הטובות ביותר. קבוצה לא גדולה של אנשי רוח יהודים בחרה ליצור בשפה העברית, שפה שאפילו לא כל היהודים שלטו בה על בורייה. נדיר מאד ששירה גדולה נכתבת בשפה שנייה. השירה העברית של ספרד, שירה שבשיאה אינה נופלת ממיטב שירת העולם, נכתבה על ידי אנשים שעברית לא הייתה שפת אמם. ר' אברהם אבן עזרא (1167-1092) היה ממחוללי הנס הזה - לא רק בשירתו, אלא בכל מפעלו הספרותי הרב פנים - החל מפירושו המונומנטלי לספרי המקרא, דרך ספרי ההגות, הדקדוק והאסטרונומיה רבי ההשפעה שחיבר. כאחרון משוררי ספרד הגדולים של תור הזהב הוא היה עד למשבר שהחל עם פלישת המורבטון ולאחריה עם פלישת המואחדון הקנאים שהמיטו חורבן על קהילות ספרד וצפון אפריקה. אבן עזרא עזב את מולדתו "בנפש נבהלת", כדבריו, הגיע לרומא, חי בכמה מעריה החשובות של איטליה, נדד שנים ארוכות במחוזותיה השונים של צרפת ואף חצה את תעלת למנש והגיע ללונדון. בכל נדודיו לא חדל ליצור בתחומים שונים בניסיון לשמר את מורשתה האומנותית, הליברלית והאוניברסאלית של יהדות ספרד ולהנחילה לדורות הבאים.