איך לספר? איך לאחוז את קרעי הסיפור שלנו? – שואלת אילנה צוריאל, אדריכלית שמאלנית מרדנית שעזבה את הארץ וחזרה אליה כעבור שנים, את אביה, הציוני הלוהט ותם-הלב, איש העלייה השלישית. בשנה שאחרי מות האב היא כותבת לו הבזקים של וידוי חושפני, דברים שמעולם לא העזו לומר זה לזו במפורש, על בגידה ונאמנות – לאב ולמורשתו, לארץ ולסיפור היהודי... במרום גבעת התצפית הגבוהה ביותר בירושלים, על קו התפר הפוליטי, מתכננת אילנה צוריאל "מונומנט שלום" אוטופי, בהשראת הארעיות של "הסוכה" והתביעה הראדיקלית של "השמיטה". אולם, ההכנות לטקסט הנחת אבן-הפינה, הנערכות בשיתוף עם התיאטרון "אל-קודס" הפלסטיני, נקטעות בגלל מלחמת המפרץ והאינתיפאדה הראשונה. המפגש המחודש עם המציאות בארץ והישיבה בחדר האטום עם שני ילדיה הקטנים מחוללים באילנה שינוי עמוק, המתגלה רק אחרי מותה בתאונת-דרכים.